הכי כיף לדפדף

הכי כיף לדפדף באלבומים אמתיים. אין בכלל מה להשוות את זה לגלילה האינסופית בטלפון. זו חוויה שמתחילה בעיצוב, ממשיכה דרך התמונות וכל דף שהופכים טומן בחובו הפתעה: איזו תמונה/ות תהיה שם? איזה קישוטים? איך יהיה העיצוב?… אפשר לדפדף שוב ושוב לגלות פרטים נוספים, להתלהב מהכותרות וללטף את הדפים. כן, ללטף, מה יש?! זה מה שעושים כשאוהבים.

יש אלבומים (קטנים) ויש אלבומים (גדולים)

הקטנים שנקראים מיני אלבומים

אני אוהבת להכין מיני אלבומים, כי הבנייה מהווה סוג של אתגר, או פיצוח. הדפדוף מלא הפתעות קופצות/נפתחות/משנות גודל/לא צפויות והם נהדרים כמתנה. אבל לאחרונה אני רואה אלבומים קטנים שנדחסו לתוכם המוני תמונות ובעיני זה כבר פחות כיף לדפדף. עכשיו הדפדוף מרגיש קצת כמו עבודה. לפעמים כמו עבודה קשה. אז זה לא שאני לא מכינה כאלה, בהחלט מכינה (הנה כמה דוגמאות למינים שהכנתי לאחרונה (ויקבלו פוסטים נפרדים בהמשך), אבל אני משתדלת לצמצם את כמות הפתיחות וההפתעות ולא להכניס יותר מ 20, גג 25 תמונות. כדי שיהיה קליל.

והגדולים שנקראים, ובכן, הגדולים 😊

האלבומים הגדולים מתאימים לדפים בגודל 30*30 ס"מ. כאן יש מקום לעצב ולקשט איך שרוצים, כולל קישוטים דו ממדיים, אביזרים עם נפח ועובי, מגוון של חומרים וכמות תמונות שמשתנה בין עמוד לעמוד ועדיין כל תמונה מקבלת מקום של כבוד והקישוטים רק מעצימים אותה. באלבומים האלה פשוט תענוג לדפדף ולדפדף ולדפדף.

לאחרונה חשתי געגועים עזים לאלבומים גדולים

כי באמת הכי כיף לדפדף בהם.
יש לי בבית כל כך הרבה תמונות מפותחות שמחכות כבר שנים שאעשה איתן משהו. בשיחות של יעלי ושלי עלה נושא האלבומים הגדולים שוב ושוב, עד שהחלטנו שפחות לדבר (פחחח, אשרי המאמין) ויותר לייצר. קבענו מפגשי יצירה ויצאנו לדרך.
התפתחות הטכנולוגיה בשנים האחרונות מאפשרת לנו לצלם תמונות טובות יותר מאלה של פעם, לטשטש רקע, להדגיש פרטים… אבל החלטתי שאני לא מדפיסה תמונות מחדש, לא עורכת אותן ולא כלום. מסתדרת עם התמונות שיש. זה בהחלט היה חתיכת אתגר, בוודאי כשאני כל כך חלודה, אבל כיף לי וזה מה שחשוב.

נפלה לי שן

בתמונה הימנית הזקונים מחזיק את השן הראשונה שנפלה לו, בתוך קופסית קטנה. מסתבר ששמרתי את הקופסה כל השנים עם השן בתוכה. אגב, כשהקופסה התגלגלה בבית לא זכרתי למי מהבנים היא שייכת, ובזכות התמונה התעלומה נפתרה. והנה היא עכשיו מודבקת ושמורה לנצח בתוך האלבום (מצד שמאל). מתחת לקופסה הדבקתי מדבקה שחורה עם הכיתוב 'השן הראשונה שלי' מתוך ליין המדבקות של יעל יניב. אני ממש אוהבת איך שרואים את זה שונה מכל פאה של הקופסה. (וכן, הדבר הזה שצמוד למכסה- זו השן עצמה).

הדף עם קוביות המספרים האדומות כל-כך מתאים למספרים על החולצה שלו, נראה כאילו הדפיסו לי את זה במיוחד…

בנעליים של אבא

כשאני רואה את התמונות האלה- אני נמסה. נזכרת בשטויות שנהג לעשות, בפרצופים, בבדיחות, כמה צחקנו… אבל האם הרגש שלי עובר גם למי שמדפדף/ת?… לא בטוח. בדיוק בשביל זה הוספתי טקסט. הוא מתאר את הסיטואציה ומאפשר לך להתחבר להתרחשות. בחרתי 2 כותרות: אחת שמתארת את מה שהוא אמר: 'תראו אותי' ואחת את מה שאני חשבתי: 'מצחיקול' ובנוסף תיאור ביותר מילים ובחרוזים. המילים 'תראו אותי' והדגלונים הן מדבקות של יעל יניב, האותיות הן מדבקות של Art2Go והחריזה היא טקסט שלי שהדפסתי וגזרתי בהתאם לצורת בועת הדיבור של הנמר.
כמה תקריבים:

חותמת הנמר המתוק מעל התמונה היא חותמת שקיבלתי מרוני לא מזמן. הדבקתי אותה עם הגבהה כדי לתת עוד עומק והדגשה.

בשני העמודים דפי הבסיס הם של רעות וכל הדפים המדוגמים פשוט שכבו אצלי שנים וחיכו לראות אור שמש.

חייבת לומר שלא רק שהכי כיף לדפדף, גם ממש כיף להכין אלבומים גדולים. ונכון, אני משוחדת, הרי זו גם היצירה שלי וגם הילד שלי, אבל ככה זה. אני לא מפסיקה ללטף ולדפדף באלבום המתהווה.
מקווה מאד שההנאה שלי עוברת דרך המילים והתמונות ושאצליח לגרור אחריי עוד המון יוצרות להכין אלבומים גדולים. כי באמת,
באמת שהכי כיף לדפדף.

להתראות ביצירות,
רחלי